סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
קצר על אחמדינאג'אד

תראו, אני כמעט לא כותב בבלוג (ולא מחוצה לו) על עניינים פוליטיים. קשה מאד לכתוב על פוליטיקה בלי להיות קלישאי או מבלי לחזור על עצמך. הכתיבה הפובליציסטית על פוליטיקה, בניגוד לכתיבה על ספרות, היא כתיבה ברזולוציה מאד נמוכה, ולכן לטעמי לא מעניינת במיוחד.

גם אמביוולנטיות, שהנה ערך ספרותי וערך גם בכתיבה ביקורתית על ספרות, היא מכשול בכתיבה פובליציסטית-פוליטית. פובליציסט טוב צריך לחתור לשורה תחתונה. הוא פוליטיקאי באמצעים אחרים. במקום לשנע אנשים, כספים וחפצים,הוא משנע רעיונות ומילים שישנעו אנשים, כספים וחפצים. לפיכך, אמירות בסגנון "מצד אחד אך מצד שני" אינן מסגולות מקצוע הפובליציסטיקה. הפובליציסט הוא כותב "ביצועיסטי".

בנוסף, אני חש גם תחושת רמייה ואי-אותנטיות כשאני כותב על פוליטיקה. זו תחושה סובייקטיבית שלי, וברור שאינה יכולה לעמוד בכללי המוסר של קאנט ולהיהפך לחוק כללי (כי פובליציסטיקה צריכה להיכתב וחשוב שתיכתב): אבל כל עיסוק במה שחורג מגורלם של אנשים יחידים וספציפיים מורגש לי כלא-אותנטי.

אבל אני רוצה לרגע לחרוג מהרגלי, ברשותכם.

כי תחושה רעה מרחפת-מרפרפת בחלל האוויר בשבועות האחרונים, תחושת סכנה גדולה, תחושה של מלחמה ממשמשת ובאה, ומלחמה גדולה. מישהו - אנחנו או הם - מכין משהו, ומישהו אחר - אנחנו או הם - מכין משהו בתגובה; בזירה הפלשתינית, בזירה הסורית-לבנונית ובזירה האיראנית.

ואני לא רגוע, לא משוכנע שההנהגה שלנו בעת הזאת (ביטוי של פובליציסטים) מספיק מתוחכמת על מנת לחלץ אותנו מהפינה המסוכנת שההיסטוריה דחקה אותנו אליה. והרי ייתכן גם שלא אנחנו ולא הם רוצים בעימות, אבל ההיסטוריה עשירה בדוגמאות של עימותים שפרצו מבלי שאף אחד מהצדדים רצה בהם, אלא בגין סוג של שלומיאליות מדינית או בגינן של טעויות בהבנת כוונות היריב. צריך כישרון פוליטי גאוני (כזה שכולל גם יכולת ניתוח של מבקר ספרות גדול ורגישות עילאית של מטפל פסיכולוגי דגול) על מנת לפענח את כל האירוניות ודו-המשמעויות של הצהרות מנהיגי המדינות ומעשיהם, לפרק את כל הרגישויות והפתולוגיות הפסיכולוגיות-לאומיות-דתיות, שעוטפות את המציאות הפוליטית הנוכחית כמו חוטי פצצה סבוכים. ואינני בטוח שהכישרון המדיני החריג הזה שנדרש כיום, מצוי בידי ההנהגה הישראלית הנוכחית.


ובאותו עניין.

תראו, אני מתעב, פיזית ממש, את אותו חלק של העיסוק הישראלי בשואה ש: א. בגין קהות רגשית וחוסר יכולת לעסוק בחיי הרגש היומיומיים, הניואנסיים והאפרפרים לפרקים, נצמד לשואה כדרך להרגיש משהו; העיסוק בשואה כתשובה הישראלית הייחודית לטלנובלה הדרום אמריקאית. ב. נאחז בשואה על מנת לשמר מה שניתן לכנות "פנטזיית אימפוטנטיוּת" (כניגודה של "פנטזיית אומניפוטנטיוּת"); הכחשה של הכוח, חוסר היכולת להתמודד עם הכוח והשלכותיו, הכחשה וחוסר יכולת שמובילים לאטימות מוסרית כלפי אחרים כי הרי אנחנו הקורבנות האקסקלוסיביים.

(אגב: אני אמנם חושב שאיננו חלשים כפי שאנחנו מפנטזים לפעמים, אבל אני בהחלט לא סבור, כמו שסבורים חלקים בשמאל הישראלי, שאנחנו החזקים בסיפור. המציאות היא דיאלקטית, אירונית ומרובת שכבות. אנחנו חזקים מול הפלשתינים. חלשים ביחס למרחב הערבי בכללותו. חזקים כי לצדנו ארצות הברית. חלשים כי אנחנו סופגים את הטינה הכלל עולמית כלפי ארצות הברית. וניתן להמשיך עוד את הדיאלקטיקה).

ולמרות ההקדמה הזו והסלידה מנסיגה ילדותית אל השואה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי (שהפך בפיתול מוזר של ההיסטוריה לסכסוך ישראלי-פרסי), הרגשתי צמרמורת אתמול מדברי אחמדינג'אד בביקורו בדמשק:

"הציונים ומגיניהם הגיעו לדרך ללא מוצא. אני מדגיש כי היישות הציונית עתידה להיעלם, פילוסופיית הקיום שלהם תמה. הכובשים הציונים הגיעו לדרך ללא מוצא, וכל איומיהם כלפי הפלסטינים נובעים מחולשתם. אם הציונים יחזרו על טעויות העבר שלהם, כל עמי האזור יעמדו מולם ויעקרו אותם משורשיהם".

כל מי שבקיא בהיסטוריה היהודית, ובעצם העולמית,נזכר בציטוט מפורסם מאד ודומה להפליא, דומה עד כדי צמרמורת, דברי היטלר ברייכסטאג הגרמני בינואר 1939, ציטוט שמהווה את אחת ההתבטאויות הגלויות המפורסמות של היטלר בנוגע לתוכניותיו ליהדות אירופה:

"דבר אחד הייתי רוצה לומר ביום זה (...) במרוצת חיי הייתי לעיתים קרובות נביא ולרוב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל על עצמי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה…".

הדמיון מטריד ביותר, כמעט עד כדי להיחשד כפרפראזה מודעת של אחמדינג'אד (והנה דוגמה לרגישות ספרותית החיונית למנהיגנו). אותו מבנה תחבירי (משפט תנאי) , תוכני (הכשרת דעת הקהל לסיבוב נוסף, אפוקליפטי, שיישב חשבונות מסיבוב קודם) ופסיכולוגי (אם הם יתחילו, ויתגלו שוב כתוקפנים, אזי אנחנו, הקורבנות, באקט של הגנה עצמית, נשמיד אותם).


ימים מסוכנים
.

מתוך הבלוג של אריק גלסנר, מבקר ספרות. פורסם ב"עובר ושב" ב-26 בפברואר 26-2-2010. 

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .