סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
ממזרים חסרי כבוד


אפשר לתקוף את הסרט מכל כך הרבה זוויות שקשה אפילו לדעת מאיפה להתחיל; אבל ההתקוממות נגדו נדמית לי קלה מדי, ובעיקר, משמשת להתחמקות מהשאלות שהסרט מציג ולהתעלמות מהעובדה שיש בו - למרות הבעייתיות הרבה שלו, וכמובן שדווקא בגללה - משהו חי מבחינה קולנועית. אין כיום הרבה סרטים שאפשר לומר זאת אודותיהם.


העלילה עוקבת אחר כמה סיפורים במקביל. אחד הסיפורים מתרכז בקבוצת חיילים אמריקאים יהודים, שמונהגת על ידי קצין לא יהודי (בראד פיט) ומוברחת לצרפת הכבושה כדי להרוג כמה שיותר נאצים. מפקד הקבוצה נקרא אלדו ריין, ושמו מאזכר את שמו של שחקן הקולנוע אלדו ריי (שכיכב ברבים מסרטי-הבי האהובים על טרנטינו, וגם בשניים מהעיבודים הקולנועיים לשניים מהרומנים הפופולריים ביותר שעסקו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, ושניהם בוימו על ידי ראול וולש: "זעקת הקרב" מ-1955, שהתבסס על ספרו של לאון יוריס, ו"העירומים והמתים" מ-1958, שהתבסס על ספרו של נורמן מיילר). ומכיוון שבעורקיו של המפקד זורם דם אינדיאני, הוא תובע מכל אחד מפקודיו להביא לו בתום המשימה 100 קרקפות של נאצים.


סיפור נוסף מתמקד בשושנה דרייפוס (מלאני לוראן), צעירה יהודייה שהיתה עדה לטבח של משפחתה על ידי חייליו של הקולונל הנס לאנדה (כריסטופר וולץ), שהוא הנבל הנאצי הרשמי של הסרט. שלוש שנים לאחר מכן שושנה, ששינתה את שמה וזהותה (שם משפחתה המומצא, מימייה, מתייחס לשחקנית הקולנוע האמריקאית איווט מימייה, שאף היא כיכבה בכמה מסרטי-הבי המועדפים על טרנטינו) והיא מנהלת בית קולנוע בפאריס.


במרכז הסיפור השלישי עומד הטוראי פרדריק זולר (דניאל ברול), גיבור מלחמה גרמני, שצלף למוות בכ-300 חיילי אויב והוא מככב בסרט שמתעד את קורותיו והופק באופן אישי על ידי שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס (גם לאמריקאים היה גיבור מלחמה שכזה, אודי מרפי, שהתפרסם בכך שהוא הרג יותר גרמנים מכל חייל אמריקאי אחר; ב-1955 הוא כיכב בתפקיד עצמו בסרט "לגיהנום ובחזרה", שהתבסס על האוטוביוגרפיה שלו).

כל הסיפורים האלה, כולל זה של כוכבת קולנוע גרמנייה ששמה ברידג'ט פון האמרסמארק, שעובדת למען בעלות הברית, מתמזגים בסופו של דבר בבית הקולנוע של שושנה, שם מתקיימת הקרנת בכורה לסרטו של זולר בנוכחותם של כל מנהיגי הרייך השלישי, כולל אדולף היטלר. על בסיס הסיפורים האלה יוצר טרנטינו פנטסיה אירונית שממציאה מחדש את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. האם זה לגיטימי? האם סרטים אחרים לא עשו זאת גם כן, רק באופן פחות קיצוני, כשהם מסתתרים תחת חסותה של ההיסטוריה "כפי שהיא היתה באמת"?


מלחמת העולם השנייה לא היתה המלחמה האחרונה שהניבה מיתולוגיה הרואית ורומנטית. מלחמת וייטנאם, למשל, הולידה את רמבו, בגילומו של סילווסטר סטאלון, שפועלו הקולנועי שינה את מהלכה של ההיסטוריה לא פחות מכפי שעושה זאת סרטו הנוכחי של טרנטינו. ואולם, רק מלחמת העולם השנייה הניבה קורפוס קולנועי מיתולוגי כה דחוס וכה רחב.


במשך המלחמה ובשנים שאחריה הפיקה הוליווד מספר רב של סרטי מלחמה כגון "המטרה בורמה" של ראול וולש ו"חולות איוו ג'ימה" של אלן דוואן, שתיארו כיצד ארול פלין או ג'ון ויין (שבילו את שנות המלחמה בנוחות בהוליווד) ניצחו את המלחמה במו ידיהם. בשנות ה-60, כתוצאה מההצלחה הקופתית של "תותחי נברון" של ג' לי תומפסון, הופקה סדרה של סרטים כגון "גיבורי טלמארק" של אנתוני מאן בכיכובו של קירק דאגלס, "12 הנועזים" של רוברט אולדריץ', שבו לי מארווין פיקד על חבורה של אסירים שנשלחים לפעולת התאבדות מאחורי קווי האויב, ו"הנשרים פשטו עם שחר" של בריאן ג' האטון, בכיכובם של ריצ'רד ברטון וקלינט איסטווד, וכל אלה הפכו את הזיכרון של מלחמת העולם השנייה להרפתקה אלימה לבני הנעורים. האם אפשר באמת לומר שהסרטים האלה, אפילו "הבריחה הגדולה", סרטו הנפלא באמת של ג'ון סטרג'ס מ-1963, הם קבילים יותר מבחינה היסטורית ומוסרית מסרטו של טרנטינו?


מה שטרנטינו עושה ב"ממזרים חסרי כבוד" הוא חשיפת המנגנון הקולנועי האידיאולוגי שהניע את הסרטים האלה, ועם החשיפה הזאת הוא הולך רחוק ככל האפשר, אל מעבר לאבסורד אפילו. סרטו, בעיקר בפרק הראשון שלו, כולל אלמנטים מתוך המערבון; אולם, האם היה סרט מלחמה אמריקאי, כולל "פלאטון" של אוליוור סטון ו"להציל את טוראי ריאן" של סטיוון ספילברג, שלא כלל מרכיבים של הז'אנר שהניח את הבסיס לדיון התמידי המתקיים בחברה ובתרבות האמריקאיות בין היסטוריה למיתולוגיה, ז'אנר שיותר מכל ז'אנר אחר עוסק בערכיה הבסיסיים של החברה האמריקאית ובמשמעותם המצטברת והמשתנה? האם בהקשר הזה, יש בכלל טעם לבוא לטרנטינו בטענות על אי-דיוקים היסטוריים ושאר מחדלים של אמינות נרטיווית? הטענה העיקרית שאפשר להשמיע נגד סרטו של טרנטינו היא שהוא אינו כולל ביקורת נגד המנגנון שהוא חושף; מנגד, עצם החשיפה היא כבר פעולה של ביקורת.


ההיבט העיקרי שהופך את "ממזרים חסרי כבוד" ליצירה בעייתית הוא כמובן העניין היהודי שבו. יהיו בוודאי כאלה שיטענו שמדובר בזילות של השואה (אגב, המלה אינה מוזכרת בסרט), בניצול וביצירה שמדיפה אפילו ניחוח לא נעים של פשיזם, וקשה יהיה לסתור את הטענות האלה. יש בסרט, בעיקר קרוב לסופו, רגעים שעוסקים בעניין היהודי ושבהם הנשמה מצטמררת. אבל באיזשהו מקום - ואני מודע לכך שהטענה הבאה עלולה לקומם - מה שטרנטינו עושה ב"ממזרים חסרי כבוד" נראה בעיני תקף והגון יותר ממה שספילברג עשה ב"רשימת שינדלר".


אני מעדיף את תפישת העולם הקולנועית של טרנטינו על זו של ספילברג, שמאמין באמת שהקולנוע מסוגל לשחזר את העבר, בין שזה העבר של הפלישה לנורמנדי ובין שזה העבר של אושוויץ. טרנטינו, לעומת ספילברג, מאמין בעיצובה של מציאות קולנועית מקבילה, מציאות שיוצאת מתוך הממשי אל עבר המדומה והסימבולי. אין בסרטו של טרנטינו שום סצינה כמו זו ב"רשימת שינדלר" שבה מצלמותיו של ספילברג נכנסות לתאי הגזים (ותאי הגזים מתבררים כלא תאי גזים); ואין ב"ממזרים חסרי כבוד" גם שום סצינה שמתהדרת בהתייפייפותה, כמו זו שבה שינדלר צופה מרחוק בילדה במעיל האדום ההולכת לקראת אובדנה.


סקירה של ביקורות על הסרט, ויקיפדיה:

לא כל הביקורות היו חיוביות. המבקר הבריטי פיטר ברדשו הצהיר שהוא מאוכזב. לדניאל מנדלסון, תסריטאי ומבקר, הפריעה הצגתם של החיילים היהודים-אמריקאיים כמבצעים מעשי זוועות דומים למעשי הנאצים: "טרנטינו סיפק אלימות נקמנית... על ידי הפיכת היהודים לנאצים."

הסרט קיבל ביקורת שלילית גם מהעיתונות היהודית: ליאל לייבוביץ ביקר את הסרט על חוסר עומק מוסרי, וטען כי כוחו של הקולנוע טמון ביכולת להעביר ידע והבנה של תקופת המלחמה, אבל "ממזרים חסרי כבוד" משמש כ"אלטרנטיבה למציאות, עולם קסום ודמיוני שבו אנחנו לא צריכים לדאוג למורכבות של המוסר, היכן שאלימות פותרת הכל". אנתוני פרוש טען כי הסרט לא הצליח לפתח את הדמויות באופן מספק, וכי הוא "שובה לב, אך חסר מבחינת תוכן יהודי".

התגובות של מבקרי הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאןהיו מעורבות. העיתון הצרפתי "לה מונד" קטל אותו, בטענה ש"טרנטינו הולך לאיבוד בתוך מלחמת עולם שנייה בדיונית". עם זאת, הסרט קיבל כשמונה עד עשר דקות של מחיאות כפיים סוערות על ידי המבקרים לאחר ההקרנה הראשונה בקאן. בנוסף, קיבל כריסטוף ואלץאת פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בסיום הפסטיבל.

מתוך כתבתו של אורי קליין, פורסם ב"עכבר העיר" ב-16 בספטמבר 16-9-2009.

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .