סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
"שאטר איילנד": יצירה מטרידה ממוחו הקודח של סקורסזי


עלילת הסרט, שמתבססת על ספר מאת דניס להיין ("מיסטיק ריבר"), מתרחשת ב-1954. על רקע של שמים קודרים מתקרבת מעבורת לאי סלעי בנמל בוסטון, שהמבנה הבולט בו ממרחק הוא המגדלור שמזדקר לחופו. המראה מלווה במוסיקה אימתנית (הסרט כולו מלווה בקטעי מוסיקה קלאסית שהולחנה במאה הקודמת).

על המעבורת נמצאים שני אנשי חוק פדרליים: טדי דניאלס (ליאונרדו דיקפריו) ושותפו צ'אק (מארק רופאלו). בפעם הראשונה שאנו רואים את טדי הוא מקיא לתוך אסלה; לא סימן מבשר טובות. כשהוא מרים את ראשו, אנו רואים את פניו המיוסרות משתקפות במראה ושומעים אותו אומר לעצמו להחזיק מעמד. האם זו רק מחלת ים או שמשהו עמוק יותר מטריד את מי שיהיה גיבור הסרט?


במעיליהם וכובעיהם (ובסיגריות שהם מעשנים; סרטים המתרחשים בעבר מאפשרים לגיבורים שלהם לעשן בכל הזדמנות דרמטית) נראים טדי וצ'אק כאילו יצאו הרגע מפילם נואר מסוף שנות ה-40. באי שהם נוחתים בו ישנו מוסד אחד בלבד. זהו בית חולים לאסירים שהוכרזו כמשוגעים מסוכנים במיוחד, השוכן במבצר מימי מלחמת האזרחים האמריקאית. השניים מתקבלים באי על ידי אחד מאנשי החוק הפועלים במקום ומוסעים למוסד. השוט המלווה את כניסתם למוסד, דרך שערי הברזל שלו, מיד מזכיר לנו משהו, גם אם איננו יודעים עדיין שסרטו של סקורסזי יתייחס באחד הרבדים שלו לזיכרון השואה.


טדי וצ'אק הגיעו לאי כדי לחקור את פרשת היעלמותה של אחת האסירות, שהטביעה את שלושת ילדיה, מבלי שאף אחד מהסוהרים או הרופאים הבחין בכך. ולא רק שהיא נעלמה מהמוסד, היא כנראה נעלמה גם מהאי, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית (ברגע הזה אנחנו שואלים אם "שאטר איילנד" מבקש גם להתייחס לבשורת המודרניזם הקולנועי כפי שנשמעה ב-1960 ב"אוונטורה", סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, שעסק אף הוא בהיעלמותה של אשה מאי צחיח).


בדקותיהם הראשונות במוסד פוגשים טדי וצ'אק את מנהלו, ד"ר קולי (בן קינגסלי), שבקרחת שלו, בזקן התיש ובסגנון הדיבור האירוני והחמצמץ, נראה ונשמע כאילו יצא מאחד מסרטי האימים סוג ב' או אפילו למטה מזה, שהופקו פעם בשיטת הסרט הנע. אנחנו יודעים מיד שאין לסמוך עליו. ולא רק דמותו מבשרת רעות, אלא גם זו של שותפו לפגישה, רופא גרמני (מקס פון סידוב), שגם אם אינו מודה בכך ישירות, ברור לטדי מיד - ובעקבותיו גם לנו - שהוא נאצי שהגיע לאמריקה אחרי המלחמה. מה הולך כאן?


לא רק שטדי נאלץ לחקור פרשה בלתי נעימה בעליל, שמתרחשת באתר בלתי נעים בעליל ורק הולכת ומסתבכת ככל שהסרט מתקדם, הרי לו עצמו יש בעיות משלו, שנובעות משני מקורות מרכזיים: הוא היה אחד החיילים האמריקאים ששיחררו את מחנה הריכוז דכאו, והזיכרונות מאז ממשיכים לרדוף אותו; ובמישור הפרטי, אשתו האהובה דולורס (מישל ויליאמס), שנהרגה בשריפה שפרצה בבניין שהשניים גרו בו, ממשיכה לפקוד אותו בחזיונותיו.


עד כאן מבחינת תיאור הקווים העלילתיים המרכזיים המניעים את "שאטר איילנד". מכאן והלאה יצטרכו הצופים, כמו טדי עצמו, לפלס את דרכם לבדם בנפתולי העלילה, שנעשית מופרכת יותר ומוטרפת יותר ככל שהיא מתקדמת; בחלקה האחרון היא גדושה בסצינות שאף כי נדמה שהן בקעו ממוח קודח ולא לגמרי בשליטה (מוחו של טדי? מוחו של סקורסזי?), ואנו צופים בהן בפה פעור מעט מתימהון - יש בהן הכוח להחזיק אותנו צמודים לסרט גם כשאנחנו מתקשים להאמין שאנחנו צופים בהן.


"שאטר איילנד" עוסק בסוגים שונים של אימה ופרנויה פרטית, לאומית והיסטורית; ואם יש לסרט עוצמה, הרי היא נובעת בראש וראשונה מהתחושה שהוא מנסה לומר שהאימה והפרנויה של פעם הן גם האימה והפרנויה של היום.


חולשותיו של הסרט נובעות בעיקר מכך שמרוב נושאים שהוא מבקש לגעת בהם, המסר יוצא מבולבל; וגם, שהסרט מנסה להעביר את המסר הזה במסגרת של התכתבות עם העבר הקולנועי, שהיא דחוסה מדי ונדמית לא מבוקרת דיה.


אם יש היבט אחד של הסרט שמרתיע באמת, הרי זה האופן שבו הוא מציג את זיכרונותיו של טדי משחרור דכאו. לא כל אחד צריך לגעת בזיכרון השואה, ויש משהו בנאלי ובעיקר פזיז באופן שבו סקורסזי מציג את הזיכרונות האלה ומעצב אותם במידה לא נעימה של אסתטיזציה.


מתוך כתבתו של אורי קליין, פורסם ב "עכבר העיר"  ב-1 במרץ  1-3-2010.

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .