סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
אנדה – לא על העדות לבדה


אינני היסטוריון ואינני יכול לבחון את הדיוק ההיסטורי של “אנדה”, מחזהו החדש של הלל מיטלפונקט, במעט הכלים של התודעה האישית שלי על אותם ימים. בעקבות הצפייה בהצגתו בתיאטרון בית ליסין ברור לי שזה איננו מחזה על משפט אייכמן, או על השואה, וכפי שמיטלפונקט עצמו אומר בראיון לאתר הזה זה גם איננו מחזה דוקומנטרי. ולמרות שזה איננו מחזה דוקומנטרי אני סומך על מיטלפונקט שבחן, חקר ובדק את הנושאים של המחזה (אף כי בתכנייה להצגה אין התייחסות לחומרים התיעודיים שהתבסס עליהם).

 

אך לא הדיוק ההיסטורי הוא זה שקובע בעיניי את ערכיו של המחזה אלא עצם העלאת הבעייתיות הנדונה בו באמצעות התיאטרון. לפיכך הדיון שלי יתמקד באלה מנקודת מבט של בחינת המעשה התיאטרוני בלבד, ומתוך הכרה בזכותו של המחזאי ליצור מציאות שלא תמיד היא תמונת מראה מדויקת של המציאות שהיא מתארת. וכבר מבחינה זו לבדה "אנדה" של הלל מיטלפונקט היא בעיניי יצירה טובה וחשובה, ואיכותה איננה נפגמת כהוא זה גם אם היא מעוררת תהיות ופקפוקים ביחס לנאמר בה.

 

על פניו "אנדה" הוא מחזה המתאר מהלכים משפטיים ופוליטיים בדרך אל משפט אייכמן, והוא מסתיים עם הקלטת נאום הפתיחה של גדעון האוזנר. עלילת המחזה מטילה צל על אותו נאום, לפחות בכל מה שנוגע להתייצבותו של האוזנר כפה למיליוני הנספים, באשר היא דנה בפסילתן של עדויות, ובמיוחד זו של אנדה על מה שהתרחש באושוויץ בביתן 10, ביתן הניסויים "הרפואיים" הנוראיים בנשים, משום שעדויות מסוימות, ובעיקר אלה של אנשי חרות ואפילו מפ"ם ואחדות העבודה, לא תאמו את הקו של מפא"י – וליתר דיוק את הפחדים הפוליטיים של בן גוריון.

 

את הסיפור הזה מתאר מיטלפונקט באמצעות שורת דמויות דמיוניות (אחת העובדות שהתכנייה העמוסה איננה טורחת לציין, כשם שאין בה התייחסות לפסילת עדויות). דמויות אלה מייצגות את הצד הנפגע/הצודק במשוואה הדרמטית של העלילה: אנדה המבקשת להעיד, הפרקליט הצעיר נוחי, שהגיע לארץ עם עליית הנוער והתברג לישראליות החדשה, אביו ששרד את השואה ובמידה מסוימת גם חברתו אלונה. כנגדם מציב מיטלפונקט את הצד "הרע" בעלילה שלו שכולל בעיקר את בן גוריון שחושש משיבה אל טראומת ההפגנות נגד השילומים ומשפט קסטנר והרצח שלו; במידה חלקית גם את גולדה מאיר שרוצה לקשור את העולם הערבי עם הנאצים, וכמובן את האוזנר הנכנע למרותם. שלושתם, אף כי הם גורמים מרכזיים "היסטוריים-מציאותיים" בעלילה אינם מופיעים על הבמה, אלא מיוצגים באמצעות שליחים – רובוט פוליטרוקי ששמו פקר, שמכתיב ומאיים וסוחט, כנציג השלטון והמפלגה, ומנהל מחלקה חסר עמוד שידרה בפרקליטות המדינה ששמו שניאור (שמייצג כנראה את דמותו של מי שהיה אז פרקליט המדינה גבריאל בך). במידה חלקית אפשר לצרף גם את מייק, אביה של אלונה, כנציג המתעשרים הישראלים המצליחים בעולם וקשורים בחוטי-עבר גלויים לממסד ואולי גם בחוטים סמויים למוסד.

 

עורך הדין הצעיר נוחי הוא ציר העלילה הנעה סביב מאבקו המקצועי מול פקר, וסביב התמודדותו עם עצמו ועם אביו בשאלת זהותו כילד-שואה, שאותה ניסה למחוק ולהסתיר. המפגש שלו עם אנדה מחבר את שני המאבקים האלה והופך את נוחי לגיבור טרגי, במיטב המסורת הדרמטית הקלאסית. הישגו המיוחד של מיטלפונקט במחזה הזה הוא בעיקרו בעיצוב הדמות של נוחי, שהיא בה בעת אישית-פרטית וייצוגית לשאלת הזהות הלאומית שלנו כאן כ"ילדי שואה" שנאלצו לצאת מהמחילות ולהכיר בהיסטוריה שלהם, לדבר בה, להתעמת אתה, ולדעת כי לאמת, ליושרה ולכבוד האדם יש מחיר כבד.

 

הישגו האחר של מיטלפונקט הוא בעיצוב דמותה של אנדה כמי שעברה את שבעת מדורי התופת, כמי שגופה בותר וסורס, אבל בכוח הרוח הצליחה לשרוד, לבסס לעצמה חיים של תקווה, ולכידתו של הצורר הנאצי פותחת בפניה את הדלת להתייצב מול עם ועולם ולספר מה היה שם, מה עברו היא ונשים אחרות שלא שרדו כמוה. די היה בכך כדי להציב עם אנדה דמות בימתית בעלת עוצמה, אבל מיטלפונקט העצים אותה עוד יותר בהחלטתו לתת בידיה את ההחלטה המכרעת ביחס לעדותה.

 

כנגד הישגים אלה, והישגו המובהק בכתיבת דיאלוגים מדויקים וביצירת מבנה דרמטי מורכב, ומבלי שהערותיי הבאות יפגמו בהערכתי המלאה למחזה, נראית לי כחולשה דרמטורגית ההחלטה שלא להביא אל הבמה את בן גוריון ואת האוזנר, ולהסתיר את זהותו של גבריאל בך. אני מודע כמובן ל"סכנות" השונות שהיו אורבות מצעד כזה, אם היה נוקט בו. אבל כבר היו דברים מעולם, ואין לי ספק שהמחזה דווקא נחלש בשל ההסתפקות בתחליפים. בעיקר בכל מה שקשור לדמותו של פקר, השליח לדבר עבירה, ובמיוחד נוכח היעדר הפיתוח של דמותו מעבר לעיצובו החד-ממדי כגנגסטר פוליטי (כנראה "הנער הבנגוריוני" היחיד בהיסטוריה של מפא”י שפעל גם מטעמה של גולדה מאיר). פיתוח כזה היה מעמיק יותר את כתב האשמה של מיטלפונקט, ומייתר עוד יותר את המעמס העלילתי של המחזה באמצעות דמותו של מייק, שאיננו תורם דבר וחצי דבר לעלילה העיקרית ואפילו לא למשנית, של יחסי נוחי ואלונה.

 

תהייה אחרת עולה בי בקשר לדרך הצגת המעורבות של בן גוריון בעיצוב המשפט מהצד המשפטי שלו, ועד כמה הייתה ישירה כפי שהיא מתוארת במחזה או שנציגו פעל כדרכם של "נציגים" על פי הבנתו שלו. יתרה מזאת, מתעוררת בי תמיהה איך קרה שבן גוריון או עושה דברו במחזה לא פסל או לא ניסה לפסול את השתתפותו בהרכב בית הדין של השופט בנימין הלוי שהרשיע כמה שנים קודם לכן ובנחרצות את ישראל קסטנר, ובמידה רבה עודד את המהלך שהביא לרציחתו. התמיהה הזאת עולה בי משום שנושא קסטנר הוא נקודת מוצא בסיסית לכל מה שמתרחש ב"אנדה". לפחות על פי עיצוב דמותו של פקר ככל-יכול השולף מסמכים סודיים לעת מצוא זה היה יכול להיות דרמטי ומרתק לא פחות מהמאמץ המתואר במחזה לקשור את המופתי של ירושלים למשפט אייכמן גם בהעדר עדויות לכך.

 

 . . .כפי שהצהרתי בתחילת המאמר אינני היסטוריון, אבל גם כמי שהיה רק בן שבע עשרה כשבן גוריון הודיע על לכידת אייכמן והבאתו למשפט בישראל היה ברור לי המסר הפוליטי במשמעות הרחבה ביותר של המושג. הבנתי שמדינת ישראל, זו המוגדרת במחזה כ"בן-גוריונית", מבקשת להשלים את מעמדה כמייצגת המוחלטת של העם היהודי, ולנכס לעצמה את האפוטרופסות על זכר השואה, ועל קרבנותיה.

 

אבל השנים שעברו מאז גם לימדו אותי כי לכידת אייכמן, משפט הראווה הגדול, והוצאתו להורג היו גדולים יותר ממידתה של המטרה הפוליטית. כי כבר במהלך שמיעת העדויות הפך המשפט לקו פרשת המים של התודעה הישראלית והעולמית ביחס לשואה והעמידה את קרבנותיה בחזית, אילצה אותם לפתוח סגור לבם, ולנהל דו שיח עם בני משפחות, עם החברה, ובעיקר עם עצמם על מה שהיה שם.

 

מאז אותה שנה 1961/62 הנושא אינו יורד מסדר יומנו באמצעות גילויים של עובדות חדשות, מסמכים גנוזים, עדויות חדשות, ועיסוק בלתי נלאה באמצעות כלי התרבות – ספרות, שירה, אמנות פלסטית, מוזיקה, קולנוע ותיאטרון. מחזהו המרגש של הלל מיטלפונקט מצטרף לכל אלה, גם אם לא כעוד מחזה על השואה, אלא על דרך ההתמודדות בתוך החברה הישראלית עמה ועם שאלות קיומיות רבות מאז ועד עתה . מבחינה זו אני מאחל כי האזנה קשובה ל"אנדה" שלו תדליק בתוכנו נורות אזהרה מפני המזבחות הפוליטיים בתוכנו, מכל העברים.

מתוך כתבתו של צבי גורן, פורסם ב"הבמה", 22 באוקובר 22-10-2008 .

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .