סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
גטו


לא ברור כמה דיווחתי לעצמי על האירוע, אבל בזמן אמת, בקופה, כשהשלטים מורים ל"גטו", ואני מובילה את אבא שלי ואותי בצייתנות, לפי המספרים שכתובים לנו בכרטיסים אל המקומות השמורים לנו, התגנבה שלא לומר התיישבה עלי מועקה, שגם ממנה התעלמתי, כי אבא מיד חולל מיני-מהומה, שיהיה ברור לסביבה השכונתית שלנו בשורות 6 עד 9, שהוא, בניגוד להם, מהגטו המקורי.


עזבו את הדיון על ההצגה, אם אפשר או אי אפשר להמחיז את השואה, מספילברג ועד טרנטינו, אבל תמיד טוב לחזור בזמן למסורת, השואה שלנו, שאיש, למרבה הצער, לא ייקח אותה מאיתנו. ובכל זאת, היו רגעים שתקעתי לעצמי מרפק בצלעות, "היי את, את לא קצת נהנית מדי יחסית להצגה על השואה?" אבל אחרי זמן מה שקעתי והתמסרתי בהנאה לעינוי הנפשי. מתישהו הצליחו כנראה השחקנים בכל זאת להערים עלי ולנטוע בי תחושה שאני בגטו, שכן שני פרעצלים מהמתכון הסודי של התיאטרון בלעתי בבהלה כבר במהלך ההצגה, כשהבטן מפתחת רעב מהראש, והגוף מגיב בעצבנות של מי שעומד להיות חולה מכל זה.


תוכנת האנטי-וירוס שלי כנראה פיגרה ביום, כי ביציאה מההצגה קניתי עוד שני בייגלך עם מלח וחילקתי לאנשים ביסים כשאני מסתירה את הכמות המלאה שיש לי בתיק. כאלה הם חוקי הגטו, לעולם אל תחשוף יותר ממה שנדרש ממך ברגע זה. אז כבר הרגשתי שאני עומדת להתעלף, אבל אבא שלי לא היה מוטרד כלל. למעשה, הוא היה קל כיונה, והציע בשרמנטיות שנלך לשתות בירה. כששאלתי איך השפיעה עליו ההצגה, ענה רק "תראי, אני לא מדד". ובכן, אם הוא לא מדד אז אני מדד? מי מדד?


הלהקה בפיקודו הגרנדיוזי של עמרי ניצן מביאה הרבה כישרון ושמחת חיים לבמה, יותר מדי שמחת חיים. דטנר מגיש תפקיד שמזכיר כמה הוא כריזמטי כשהוא נדרש לכך, איתי טיראן מלהטט בתפקיד קיטל הנאצי הרשע, האמן שמשתעשע להנאתו ביהודים, אניה בוקשטיין נהדרת, אלי גורנשטיין מפגין סוציאליזם נואש, ורמי ברוך מצליח כווייסקופ החייט, בפרשנות שהולכת מאוד רחוק ובאומץ עם סטריאוטיפ האופי היהודי, אבל גם רמת המשחק הגבוהה ביותר לא יכולה לחפות על התיאור של השואה שהוא, בהגדרה, תמיד מביך, כי כמו ב"רשימת שינדלר", כך לא נראה אף יהודי בגטו. השמלות נהדרות, המעילים טובים, האנשים נראים טוב, וההתנפלות המדומה על אוכל כדי לסמן רעב מביכה ומשפילה. אין איך לעצב רעב. רעב הוא רעב.


בין המבוגרים בקהל שמעתי רוחשים קולות שבהפקה המקורית הגטו היה מרומז, ולכן דווקא אפקטיבי, אבל ב-2010 מנסים גם בתיאטרון לקלוע אל טעמי התלת ממד - צריך שואה, נרים פה מחזמר. ככל שהאימפקט קרוב יותר כך הוא רחוק יותר, זר, מריח ממשהו שאמנות נזהרת ממנו, ועם זאת בזה בדיוק עוסק המחזה הזה, בניצחונה של הרוח, שלמרות הכל, והכל כאן הוא לא פחות מהשואה בעצמה, צריך תיאטרון בגטו. על השאלה אם צריך גטו בתיאטרון של חיינו אין לי תשובה.


חליתי מאוד, וכשהטבח הסתובב לידי מודאג מאוחר בלילה, הוא ניסה להבין מה בדיוק קרה לי שהפיל אותי ככה מהרגליים בבת אחת, ומתישהו הרגשתי שהוא מודד לי דופק, ומביט בי במבט שמנסה לא להדאיג את המודאגים ממילא. "אכלת משהו בחוץ?" שאל, "לא", עניתי בשארית כוחותי, "רק פרעצל". טוב, הוא לא ראה משהו מיוחד בדופק ונרדמנו ביחד על הספה.


רק בבוקר, כשאמרתי לו כמה פרעצלים ובייגלך אכלתי ובאיזו היסטריה, היה כבר ברור שהווירוס שנכנס בי הוא וירוס מהדמיית הגטו, חולירע שמתיישבת על בן אדם באמצע היום בתל אביב, כאילו כלום. ביום כזה, כשנרצחים כאן אנשים, ונכלאים בצינוקים, ומוכים ומושפלים, עכשיו ממש ברגע זה, במנגנון שרירותי, שמה שעומד מאחוריו אינו שנאה שיטתית אלא שנאה תורשתית. ככל שיהיה יותר רע, יהיה לכולם יותר רע, כזה הוא הרוע, שתלטן וכובש לעצמו עוד ועוד בלי לדעת מה יעשה במה שכבר יש לו, במה שנכבש בצער ודמעות.


מתוך כתבה של מירי חנוך, פורסם ב"הארץ", 19 במרץ 2010–03–19

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .