סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
אנשים טובים - רומן חדש מאת ניר ברעם


גיבוריו של "אנשים טובים" הם בני המעמד הבורגני והמשכיל, היושבים מאחורי שולחן במשרד, ובמרכזם תומס הייזלברג, פירסומאי ברלינאי, שנחוש להיעשות אדם גדול, לפיכך הוא משתחל לבירוקרטיה הנאצית וכובש לו מעמד במסדרונותיה.


מתוך הספר:

מבעד לחלון ראה אותה מחותלת במעיל הפרווה שלבשה כשיצאה מן הבית הזה בפעם האחרונה. לא מרצונה עזבה, הרי העולם שבחוץ לא הציע לה דבר. אבל להם כבר לא היה כסף להעסיק אותה. שחררו אותה, ונתנו לה במתנה מעיל פרווה לבן, שבינתיים האפיר מאוד. פרידה היא הזדמנות ללידה מחדש: אולי יקרה משהו טוב, אולי תהיה עבודה אחרת, אולי ייסדק מעטה הבדידות.


היא התקרבה בצעדיה הקטנים – עלתה קצת במשקל, הגברת שטיין – צעדים שכמו אמרו תמיד, "אל תסתכלו, אין שום דבר לראות כאן". הרי לך עורמת ההיסטוריה: האירועים האחרונים בברלין נתנו ליהודים כמוה סיבות טובות לחפש מסתור בין הצללים.


עיניו סקרו את החלקים החשופים בגופה: הפנים הפחוסים שמשבי האוויר הקר האדימו, הצוואר העדין שהדרו עמד תמיד בניגוד אכזרי לגוף הקצר, כמין גרעין של יופי שבנסיבות חיים אחרות היה יכול ללבלב. בדידותה מוחלטת, זה ברור. לא היה לו ספק שמלבד בענייני מסחר, מיעטה לדבר עם אנשים בשנים האחרונות.


מכונית נעצרה לידה. שני גברים ישבו במושב הקדמי. היא לא הביטה אליהם, אבל מכל ניע של גופה זלגה המוּדעוּת לקיומם. בתנועה חפוזה הסיטה תלתל אפור ממצחה, ופסעה בלאט אל מאחורי גדר אבן. תוֹמַס עקב אחרי המכונית עד שנעלמה בין מכוניות אחרות שברחוב. כעבור רגע שבה הגברת שטיין והגיחה וכבר נדמה לו שהבחינה בפניו שבחלון.


כמה התאבלה אמו על עזיבתה; הגברת שטיין היתה אחת מהם, מילאה את החללים ביניהם – האחות שלא היתה לאמו, למשל – עד שהשלימו עם העובדה שלאמו אין אחות, ופיטרו אותה. בסופו של דבר, כשהקִצבה השנתית שירשה אמו הידלדלה בשל מהלומת האינפלציה, והקיום הועמד בסכנה, דם היה דם ובזה תם העניין ונשלם.


נקישה על הדלת. "שלום לך, פראוּ שטיין", אמר תומס. היא הנידה בראשה ומבטה החמוּר הדף אותו הצדה. להרף עין נפגשו עיניהם: השנים לא דיללו את האיבה ביניהם.


לרגע התענג על חרפתה, זו שכתובה בעיתונים, ובספר החוקים, ועל שלטי חוצות. מקרוב גם הבחין בעקבותיה: בפניה של הגברת שטיין סערה דחיפות מעוּנה. הנפש, בדיוק כמו הגוף הנכפף, ציפתה לעוד מכה. כמי שמכירה את הבית על כל נפתוליו, נחפזה במסדרון האפלולי ונבלעה בחדר השינה של אדוניתה. זמן מה הוא עמד קפוא ליד הדלת ואחר כך מיהר בעקבותיה. היא זוממת משהו, זה ברור.


פורסם ב- ynet 18.3.2010

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .