סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
שתיקת הים

באחת מאמירותיו הידועות ביותר, כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות, תימצת ההוגה הגרמני-היהודי תיאודור אדורנו את האתגר של האמנות שלאחר מלחמת העולם השנייה: כיצד יכולה רוח האדם להתמודד עם הזוועה של השואה? במסגרת דיון זה חשוב לקרוא את "החלום", מאת הסופר הצרפתי ורקור (שם עט של ז'אן ברולר, 1902-1991).

"החלום" חותם את קובץ סיפוריו של ורקור הרואה כעת אור בעברית. זה פיוט מחריד ומצמרר שנכתב "בזמן אושוויץ": חיזיון אפוקליפטי, סיוט על עולם מכוסה ערפילים לבנים ובוץ שחור, שבו צועדות בכפור הנורא דמויות רפאים מעונות ופצועות פצעי מוות תחת מכותיהם של קלגסים שחורים. העובדה ש"החלום" נכתב בנובמבר 1943, כלומר ממש בעיצומה של הזוועה והרבה לפני התפתחות הסוגה של ספרות שואה, מדגישה את ייחודיותו של סיפור זה, הממחיש את המובן העמוק ביותר של המונח "ספרות מגויסת" (על חדשנותה של יצירה זו עומד דניס שרביט באחרית הדבר).

ורקור לא היה סופר ש"התגייס"; הוא היה מאייר, שניסה לראשונה את כוחו בכתיבה ב-1941, על סף שנת הארבעים לחייו, כדי למחות נגד פשעי הכיבוש הנאצי בצרפת. באותה שנה הקים עם ידידו פייר דה-לסקור את "הוצאת חצות" המחתרתית, שפרסומה הראשון היה הנובלה "שתיקת הים" - יצירת הביכורים שלו.

גם "שתיקת הים", הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מציג דגם של ספרות מגויסת הרחוקה מכל פלקטיות. במרכזה של הנובלה עומדת שאלה מוסרית כבדת משקל: כיצד צריכים אזרחי צרפת לנהוג לנוכח הנאצים, שלא רק רצחו וכבשו, אלא גם ירשו ושיכנו את קציניהם בחדרים שהופקעו בבתים פרטיים? מצב מוזר זה, שבו כובש ונכבש גרים תחת קורת גג אחת, מעביר את המתחים והמאבקים ביניהם למישור חדש, ועשוי לשוות להם היבטים אנושיים מפתיעים. נושא זה זכה לפיתוח גם ברומאן "סוויטה צרפתית" שכתבה הסופרת הצרפתייה-היהודייה אירן נמירובסקי ממש באותה תקופה. כמו נמירובסקי, גם ורקור בחר לברוא ביצירתו דווקא דמות של קצין גרמני נאור, מנומס ומשכיל, השולט בצרפתית על בוריה. שם המשפחה שלו, אברנאק, אף מרמז על מוצאו הצרפתי.
עד מהרה פותח אברנאק את לבו לפני מארחיו הכפויים ומספר להם על אהבתו לצרפת. אשר לבעל הבית, שמפיו נמסר לנו הסיפור, ולאחייניתו המתגוררת עמו, הם גוזרים על עצמם שתיקה בסירוב לנהל כל מגע מיותר עם נציג הכיבוש. עם זאת, מלכתחילה חש המספר שאינו יכול לראות בקצין העומד מולו אויב ותו לא; ראשית כל זה אדם, ולפיכך הוא רוחש לו כבוד אנושי בסיסי, שאף מתפתח במשך הזמן, בעל כורחו, למעין אמפתיה. התנגדותה האילמת של האחיינית לנוכחותו של הקצין כרוכה במאבק פנימי קשה שבעתיים, שכן עד מהרה נוצר ביניהם מתח מיני עז. במונולוגים הארוכים של אברנאק, שלעולם אינם הופכים לדו-שיח, מעבירות מחוותיו ומלותיו מסר ברור כשמש לנערה: האוטופיה שלו על אחווה משיחית בין גרמניה לצרפת היא גם חזון של גאולה אישית וארוטית. . .

הקצין נתקל בשתיקתם של המספר ואחייניתו, שהיא כמובן אקט מחושב של מחאה, ובה בעת נדמה שאינה אלא נדבך אחד בדממה הקמאית שירדה על העולם כולו בכיבוש הנאצי. גם בין שני המארחים שוררת שתיקה משונה, והמלים הנדירות שמפנה המספר לאחייניתו נותרות ללא מענה. 

גם הסיפור השני בקובץ, "הצעידה אל הכוכב", מגולל פרשה של חלום ושברו. מעשה בתומא מוריץ, נער צ'כי שמצד אמו הוא יהודי ומצד אביו הוא נצר למשפחת פרוטסטנטים-צרפתים, בדומה לוורנר פון אברנאק (המלה parpaillot, כינוי לפרוטסטנטים, תורגמה כאן כ"כופר", וקשה להבין מכך לאיזה צד משורשיו מכוונים הדברים). כמו אברנאק מתאהב תומא עד עמקי נשמתו בספרות הצרפתית ומפתח גישה אידיאליסטית, אוטופית ואף משיחית כלפי מולדת אבותיו, בבחינת ארץ החירות, השוויון והאחווה. לבסוף הוא בורח מביתו ומארצו ויוצא למסע רגלי אל צרפת, שכמוהו כעלייה לרגל של ממש.

כגודל אהבתו והערצתו לתומא כן גודל התדהמה והבושה שחש המספר כאשר הוא פוגש את הגיבור הזקן בימי מלחמת העולם השנייה, ונוכח לדעת שעליו לענוד את הטלאי הצהוב. למרבה האירוניה, המספר הוא הראשון מביניהם שאשליותיו על עליונותה המוסרית של צרפת מתנפצות; ואילו תומא, שהאידיאליזם הפטריוטי שלו סימא את עיניו, עתיד להבין רק על סף מותו את גודל הבגידה שבגדה בו צרפת.

גם "בית הדפוס ורדן", הסיפור השלישי בקובץ, מגולל פרשה של התפכחות קורעת לב; וגם כאן, כמו ב"שתיקת הים", ברא ורקור גיבור מורכב, המונע כל גלישה של היצירה לדפוסים סכמטיים ופשטניים. ונדרס הוא ימני קיצוני, פרו-פאשיסטי ואנטישמי, שדעותיו אינן מונעות ממנו להעסיק בבית הדפוס שלו את חברו הטוב, קומוניסט יהודי ושמו דאקוסטה. כמו ב"שתיקת הים", גם כאן בולטות הזיקות העשויות להירקם בין בני אדם חרף כל מה שמפריד ביניהם: אידיאולוגיה, לאום, דת.

ונדרס, שמבחינה אידיאולוגית יכול היה לגלוש בקלות רבה לשיתוף פעולה עם הכובש, דבק בסופו של דבר בערכים הקרובים ביותר ללבו: ידידות, נאמנות, הגינות וצדק. בדומה לכך, אחייניתו של המספר ב"שתיקת הים" יכולה היתה ללכת אחר נטיית לבה ולהיענות לחיזוריו של הקצין, אך גם היא בחרה לשמור אמונים לכבודה העצמי (והלאומי). שתיקתה אינה נובעת כלל מאדישות, כשתיקתו של הרוב הדומם (על כל אותם הצרפתים ששתקו לנוכח רדיפת היהודים, או אף שמחו לאיד, כותב ורקור במסה "השכחה", הכלולה אף היא בקובץ). אדרבה, מתחת לשתיקתה של האחיינית מתחוללת דרמה אנושית קורעת לב, בדומה לדרמה הנוראה המתרחשת בנפשו של ונדרס, המכה על חטא ומבין כי זחיחותו מנעה ממנו להגן על משפחת דאקוסטה. בשני המקרים, אימי המלחמה והשואה מתבטאים דרך גורלותיהם הטרגיים של בני אדם שלא נרדפו בעצמם, ולמרות זאת נקלעו לעין הסערה, ורק מצפונם המיוסר הורה להם את הדרך באפלה שמסביב.

"שתיקת הים", מאת ורקור, תרגמה מצרפתית ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת אסיה, 2010.


מתוך כתבתו של אמוץ גלעדי, פורסם ב"הארץ" ב-26 בפברואר 26-2-2010





שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .