סגור משואה
למי לשלוח * דואר אלקטרוני של החבר/ה *
שמך * דואר אלקטרוני שלך *

אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה




שלח
הודעתך נשלחה בהצלחה
סגור משואה

שם

נושא

דואר אלקארוני

אנא הוסיפו אותי לרשימת תפוצה

תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר שלח

שם *
דואר אלקטרוני * מספר טלפון *
אנא הוסיפו אותי לרשימת התפוצה
נושא הפנייה *

תוכן


הקלד טקסט
הקלד טקסט
ויזנטל- הביוגרפיה

ויזנטל, מאת תום שגב, הוצאת כתר, 2010, 495 עמודים


עוד איש גדול מבוצ'אץ'

מאת יצחק לאור, "הארץ", 1.10.10


את הספר על שמעון ויזנטל גמעתי כספר מתח. קשה לי לזכור מתי קראתי ביוגרפיה מרתקת כל כך. חלק מההנאה קשורה ביכולתו של תום שגב לספר סיפור, לדעת מתי לגעת ומתי להרפות. יש בו מין מודעות להיות ההיסטוריה סיפור מרתק (כך, למשל, מסתיימים הפרקים בעזרת הכנה לדבר הסנסציוני הבא). ואולם, חלק מהעניין קשור בלי ספק לגיבור הסיפור. גם אני התעייפתי מדי פעם לשמוע את שמו בחדשות. לא משום שרדף נאצים. דווקא העניין הזה שימח אותי. אלא שנדמה היה לי, משלב כלשהו, כאילו עבד בשביל משהו אחר. עכשיו בא הספר הזה ואישר חשדות כאלה, וגם הפך אותם לחלק ממסכת מרהיבה על אדם בעולם שאחרי התופת: יצא ממנה והחליט לנהל את העולם שאחריה כבלש פרטי. העסקן היהודי נבלע בדרך כלל במדינת ישראל, לפעמים טיפס מעלה, לפעמים הסתפק בזיכרונות העבר. ויזנטל הפך את עצמו למוסד בינלאומי.

הוא נולד בבוצ'אץ' שבגליציה, כאשר זו היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. לשייכות הזאת היתה משמעות לגבי יהודים בכל מה שקשור ל"תרבות הגרמנית", רכישת שפה נוסף ליידיש ולפולנית, לדימוים העצמי כ"בני תרבות גרמניה", וגם לקשר עם שתי הקבוצות האתניות הגדולות האחרות באזור, אוקראינים ופולנים, קשר שהיה לבעל משמעות בסיפור הזה של ויזנטל, בעיקר לגבי השואה עצמה. מי שהסתירו, מי שרדפו, מי שעזרו. ההטרוגניות של גליציה, שעגנון שר לה לא אחת שיר תהילה, מקבלת בספר הזה משמעות מזוויעה.

מכל מקום, הפרטים הללו חשובים בוודאי כדי להסביר את הרצון של ויזנטל להתיישב בווינה אחרי המלחמה. השאלה שניקרה בראשי, כאשר הייתי ילד, על ניצולי שואה שבחרו לבנות את חייהם בגרמניה או באוסטריה, אף פעם לא הרפתה ממני, ואני מודה שעדיין אין לי תשובות טובות לשאלה הזאת. לשגב יש תיאור יפה של חיי ויזנטל אחרי המלחמה, והשאלות הללו מקבלות מעין הסבר, סיפור אינדיבידואלי על אדם שלא נשאר שם כדי לעשות כסף, או לרכוש בתים בקלות גדולה יותר, אלא הפך את חייו למעין מעניש מטעם ההיסטוריה האיומה שלו ושל משפחתו. שגב יודע לספר את ההקשר הזה משום שגם הוא מתייחס לחיים של ניצולים אחרי השואה בקרב גרמנים ואוסטרים כדבר לא מובן.

מה הפך את ויזנטל למיוחד כל כך? ספק אם אפשר להשיב על כך, בלי לחזור שוב ושוב על משפט המפתח: במקום להיות עסקן, איש ציבור, או נואם, הוא יצא לפעולה ממושכת ולפעמים גם עצמאית לגמרי. זה ספר על היכולת, או האי-יכולת, לפעול לבד, באופן ממשי, בעולם של כוחות פוליטיים. זה ספר על היכולת לתמרן בין הרבה מאוד גופים כדי להשיג מטרה. זה ספר על מי שלא מכר את נפשו לשטן כדי להצליח. מכאן האהבה של תום שגב לגיבורו. המחבר התאהב באידיאליזם המפוכח של נושאו.

בקצרה, ויזנטל הצליח להביא למאסרם של למעלה מאלף פושעים נאצים, ואלמלא הוא, היו מניחים להם להמשיך ולחיות את חייהם. עם השנים רכש לו אויבים רבים. מצד אחד, נאצים, כמובן, ומהצד האחר, ברונו קרייסקי, הקאנצלר היהודי של אוסטריה, שוויזנטל התעקש לתמוך ביריביו מימין, כולל קורט ואלדהיים. ההתערבות בפוליטיקה האוסטרית ניזונה אצלו מסוג של גאווה: הוא ראה בעצמו אזרח אוסטרי, אף שלא נולד כדובר גרמנית. קרייסקי היה יהודי אוסטרי "אמיתי". היה לו עבר במאבק נגד הפאשיסטים. הוא היה מוכן לסלוח גם לנאצים, בשם הפוליטיקה האוסטרית, כי אחרי הכל, חלק עצום מהם היו נאצים. המלחמה בין שני האישים הגיעה לטונים תיאטרליים. גם איסר הראל ניסה לקחת מוויזנטל את הצלחת המעקב אחר אייכמן. וגם נגדו ניהל ויזנטל מלחמה מרה. מצד שני, מאחר שבשלב כלשהו גויס למוסד, יש מסמכים המעידים כי אנשי המוסד שעמדו אתו בקשר, העריכו מאוד את כישוריו.

ביוגרף המקבל גישה למסמכים של נושאו עלול להיות בעל חוב. שגב יודע שיש סתירות באוטוביוגרפיה של ויזנטל. למשל, מתישהו ציין שהיה באושוויץ. הוא לא היה באושוויץ. מדוע רשם? לא ברור. הרי היה בחמישה מחנות אחרים במסלול הייסורים שלו. שגב לא חושב שהסבריו יכולים באמת להשיב על השאלות הקשות. מתישהו הפך ויזנטל את עצמו לנציג היהודים וכיוון שהיהודים היו, מבחינת העולם, ב"אושוויץ", ואושוויץ נהפכה למטאפורה, גם הוא שירבב את עצמו בהיסח הדעת לאושוויץ, כאילו מאטהאוזן היה פחות מזוויע.

ויזנטל לא ויתר לפושעים נאצים. גם כאשר ידע שארצות הברית, שליד סוכניה פעל בתחילה, רוצה ביקרם. מתישהו התפשר והסתפק במה שהאמריקאים דווקא רצו, כלומר נאצים שחיו בארצות הקומוניסטיות. היה זה במקביל לניתוק היחסים בין ישראל לארצות ההן. בתגובה ניסו שירותי הביון של פולין ומזרח גרמניה לחפש משהו שיאשר חשדות שלפיהם שיתף ויזנטל פעולה עם הנאצים בזמן הכיבוש הגרמני. שגב הלך לארכיונים של השירות החשאי הפולני ושל השירות החשאי המזרח-גרמני וגילה עד כמה היו הוגנים. לא מצאו, וסיכמו שאין נגדו שום דבר. יתר על כן, הוא כמעט מופתע מיחסם המכבד של המזרח-גרמנים.

זה אחד היתרונות של שגב, גם בספריו הקודמים. הוא מרשה לעצמו להיות מופתע מהגילוי שלו גם כשהוא כותב. כך הוא שומר עלינו מפני ההיסטוריון שבו. שגב הולך בעקבות ויזנטל אל המקומות שכוסו באבק אחרי המלחמה. כל כך הרבה פשעים, בכל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה פושעים, שספק אם מישהו קיבל עליו ברצינות אחרי המלחמה לעשות דין וסדר. בתוך היווצרות הגושים שאחרי המלחמה, פליטים יהודים שחזרו מן השאול, גירוש הגרמנים מהמזרח, הפיכת אוסטריה לנייטרלית, השמדת ראיות, ובעיקר המוני אתרי שריפה "שוליים", ושמות של פושעים "קטנים". ויזנטל השתרבב לתוך העולם הזה, עיניו מיהרו לחפש וזיכרונו עבד, שמות נחרתו בו, ומספרים ותאריכים. היה לו זיכרון יוצא מן הכלל, ועבודת המודיעין שלו, בעיקר מודיעין איסוף (עיתונים), הצלבת שמות, תיוק מכתבים.

תאוות הנקם שלו - זו אולי הנקודה המעניינת ביותר - התגברה על הצד ה"פשוט", כלומר המיידי, האכזר, ותחת זאת נהפכה למעין שקדנות של צייד. אין פלא שסופרים התעניינו בו, וגם מפיקי קולנוע. אין פלא שציידי נאצים אחרים התנגשו בו (ביאטה קלארספלד, טוביה פרידמן שהעריצו), ומהצד האחר, הוא עצמו - על פי התיאור של תום שגב - אמנם היה בעל אגו לא קטן, אבל תמיד היה חכם דיו להכיל ולעקוף ולא לשכוח שום דבר.

איך נקצר? ויזנטל יצא מהגיהנום וחרת את מעשיו במערכת הסמלים של המאה. כיצד? הוא רצה לרדוף פושעים. הוא נע בין גופים, תחילה ארגונים יהודיים, הומניטאריים. הוא למד מהר מאוד כיצד לנהל את ענייניו ובלבד שיצליח לממן את עצמו ואת חייו. כלומר, לא עוד עסקן יהודי הנע בין מוסדות ומצליח להשיג כסף בשביל יהודים אחרים. אילו עסק ברצח נאצים, היה מן הסתם "נגמר" אחרי שלוש או ארבע רציחות, או משפט מפואר ומתוקשר אחד. אבל משהו בו סירב לקבל את החד-פעמי. משהו בו אמר לו לקבל את כללי המשחק ובתוכם להיות גדול מהכללים.

נכון, הוא לא הצליח להיות באמת תמיד עצמאי. מרוב תמרונים מצא את עצמו מעניק הכשר לקורט ולדהיים, שהיה פושע מלחמה. הוא נהפך לסוכן "המוסד", זה המוסד שבעצמו העסיק כבר ב-1949 את פושע המלחמה הנאצי ראוף, שפיתח את שיטת ההמתה במשאיות גז. ויזנטל לא ידע על כך, וסביר להניח שהיה מוצא דרך לא לקבל את העניין, אבל מה שמרשים באיש הזה הוא שעד סוף ימיו לא קיבל את ההתעקשות הישראלית לראות בפשעי הנאצים פשעים נגד העם היהודי אלא לראותם בהקשר האנושי. מי שרוצה להבין את גדולתו של ויזטל ישווה את דמותו לדמותו של חתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל. ההבדל ראוי למסה נפרדת, והוא קשור כולו בטיבה של הפעולה: האם אפשר לפעול, פחות או יותר לבד, ולהצליח, או כדי "להצליח" צריך להתברג לתוך מכונה נתונה ופשוט לנאום נאומים.

שלח לחבר הדפס

   

Created by Emara Design. Signed by .