מדליקי המשואות תשע”ט

מדליקי המשואות תשע”ט

אברהם (ברטו) אשר ומשה סלומון

בני הדודים, אברהם ומשה סלומון, נערים צעירים מפרישטינה, שביגוסלביה, שולחו מבלגרד למחנה ברגן בלזן בגרמניה, ושחררו לאחר מסע אימים במה שזכה לכינוי “הרכבת האבודה”.

ימים אחדים לפני שחרור מחנה ברגן בלזן, הוחל בפינוי מהיר של האסירים מזרחה בצעדות כפויות ובשלוש רכבות. הרכבת הראשונה הגיעה לטרזיינשטאט, הרכבת השנייה שוחררה על ידי בעלות הברית. על הרכבת השלישית שיצאה ב 10 באפריל 1945 דחסו שומרי המחנה את אברהם ומשה סלומוןעם עוד 2,500 אסירים, רבים מהם חולים בטיפוס ובשחפת וסובלים מתשישות ומרעב. הרכבת החלה מסע קשה שנמשך 13 ימים בין קווי החזית. לאחר שברגן בלזן שוחררה בידי הצבא הבריטי, נותרה הרכבת בשליטת אנשי הס”ס והמשיכה לנסוע ללא יעד ברור כשהיא מופגזת מהקרקע ומהאוויר. 500 מנוסעיה מתו במהלך המסע. ב- 23 באפריל 1945 הרכבת נעצרה אל מול גשר הרוס, השומרים הגרמנים ברחו. משה ואברהם זוכרים את שלושת חיילי הצבא האדום שפתחו את דלות קרונות המשא ואמרו ברוסית – “אתם משוחררים” .

מורעבים ומותשים הם ירדו מהרכבת וצעדו לעבר הכפר טרביץ. בבתי הכפר הנטושים שהו כ-5 חודשים עד שהבריאו ויצאו במסע חזרה לבית בפרישטינה.

ברטו ומשה עלו ארצה, והיו בין מייסדי מושב קידרון, שהוקם על ידי עולים מיוגוסלביה.

סא”ל (מיל’) אריה עוז

 

אריה עוז נולד ב-1936 בוופרטל שבגרמניה כהארי קלאוזנר. בליל הבדולח נבזזה חנות הנעלים של אביו והלה החליט לעלות לארץ ישראל. האם ושני ילדיהם המתינו בהולנד. ב-1942, כשעמדו להישלח לווסטרבורק הבריחו אותם חברי מחתרת למיסתור. אריה ואחותו לעליית גג של חווה חקלאית אצל משפחה הייצמא (Haitsma) והאם אצל משפחה אחרת. ימים שלמים צפה במטוסי המלחמה החגים מעל המסתור. ב-8 במאי 1945 שיחררו חיילים קנדיים את העיירה ואריה, שיצא לרחובות נתקל בחיילים ובמסוקים, כמו אלה בהם צפה בשנות ממחבואו.

“פעמים רבות אני תוהה מה היה איתי לולא המלחמה, ולעתים אני חושב שדווקא בגללה, דווקא בזכותה, התפתחתי כפי שהתפתחתי.”

יהודית דורון

יהודית, בת ה- 12 ילידת סלובקיה, נשלחה עם אמה למחנה הריכוז לנשים ראוונסבריק, שבגרמניה. בסוף מרץ 1945 ניתנה ההוראה לפנות את ראוונסבריק, יהודית ואמה היו בין כ- 25,000 אסירות שנשלחו למחנה ברגן בלזן.

כששוחרר מחנה ברגן בלזן, ב- 15 באפריל 1945, מצאו כוחות הצבא הבריטי בצריפים כ- 60,000 אסירים מזי רעב, בצפיפות נוראה. הבריטים בהם פגשה יהודית ביום השחרור הוכו בתדהמה, אחד הקצינים תיאר כך את מראה עיניו: “נכנסתי לתופת של דנטה – הם שכבו על הדרגשים ולא יכולת להבחין האם הם מתים או חיים”. בחמשת הימים הראשונים שאחרי השחרור מתו 14,000 נפש, שלא ניתן היה להצילםכ בהם הייתה גם אימה של יהודית.

עבור יהודית וחברותיה יום השחרור לא היה יום של שמחה. לאחר מספר ימים כאשר התברר שחלק מבני משפחתה שרדו, עשתה יהודית בת ה-15 את הדרך מגרמניה לבאנסקה-ביסטריציה שבסלובקיה, שם מצאה את סבה וסבתה ששרדו ממחנה טרזיינשטאט.

יהודית עלתה לישראל בשנת 1949.

צבי איכנוולד

כשפרצה המלחמה היה צבי כבן 13, הצעיר מבין שישה אחים, והיחיד ששרד.

צבי שולח מבנדין שבפולין למחנה אושוייץ. בשלהי המלחמה, עם פינוי המחנות במזרח, הובל ב”צעדת מוות” בשיירת אסירים, עליהם נכפה לצעוד אלפי קילומטרים, בקור עז, בתנאים בלתי אנושיים, מלווים על ידי אנשי הס”ס, מפולין לעומק גרמניה.
באחד הבקרים, התעורר לקול דממה, וגילה שאנשי ה-ס”ס נמלטו.
הוא בחר להסתתר בכפר עם שנים מחבריו בזהות בדויה של אסירים פולניים. רגע השחרור הגיע כאשר נכנסה לכפר שיירת טנקים אמריקאים. הוא התקרב בידיים מורמות לטנק, והזדהה כיהודי בפני החייל האמריקאי.
לאחר שנות האימים לא היה צבי שותף לשמחת הניצחון –וכך כתב בזיכרונותיו : “לא חשתי באותם ימים את משמעות השחרור. לא הרגשנו שאנחנו משוחררים.. לא ידענו מה צופן לנו העתיד. לקח לנו זמן רב עד שהבנו שאנו בני חורין. היה לי קשה להשלים עם העובדה שכל משפחתי הושמדה ואני לבד בעולם במשך תקופה ארוכה הייתי הולך ברחובות , מסתכל על אנשים, אולי בכל זאת אגלה מישהו”

צבי עלה לארץ ב-1949, ילדיו נושאים את שמות בני המשפחה שניספו בשואה.

צבי איכנוולד

מוטי רביד נולד בביאליסטוק שבפולין ב-1938. את תקופת השואה חווה בגטו לבוב, במחנה הריכוז ינובסקה ובמילוט מתמיד באזורים שונים בדרום פולין. כבן שלוש היה כאשר כבשו הגרמנים ביוני 1941 את לבוב שבפולין. מוטי והוריו הצליחו להימלט מהגטו, נתפסו ע”י הגסטפו, ושולחו למחנה יאנובסקה. הם הצליחו להימלט מהמחנה, ואביו הסתירו במוסך לאופנועים בו הועסק בכפיה. משהתגלה מקום המסתור, האב ובנו שולחו ברכבת לאושוויץ, במהלך הנסיעה הצליח האב לפתוח פתח בין קרשי קרון המשא, שניהם עלו על גג הקרון נמלטו, וחברו אל האם.

ימים ספורים לפני השחרור, מצאה אמו של מוטי דירת מסתור. אלא שביום בו שוחררה לבוב, הופגז הבניין והאם שחששה שבנה נהרג בשעות המלחמה האחרונות, הצליחה לבסוף לחלץ אותו מתחת להריסות הבית. לאחר השחרור יצאו בדרכי “הבריחה” לאיטליה ומשם באניית מעפילים לארץ. מוטי רביד נודע בזכות תרומתו לרפואה בישראל והעמיד דורות רבים של רופאים.

פרופ’ מוטי רביד

אפרים נולד בוורשה ב-1939. כשנסגרו שערי הגטו הציע ידיד המשפחה, זיגמונד בונצ’אק, להוציא את התינוק מהגטו. הוא גייס את אחיו וזה הבריח את אפרים בן השנתיים אל מחוץ לגטו. האם הצליחה להימלט מהגטו והצטרפה לבנה במסתור. ולבסוף הבריח החבר גם את אבי המשפחה, והמשפחה כולה הועברה תחת זהות שאולה למסתור בכפר.

רגע השחרור נחרת עמוק בזיכרונו “כשהגיעו לכפר חיילי הצבא האדום, הופיע לפתע בפתח מרתף המסתור חייל רוסי.החייל כיוון את רובהו לעבר היושבים. כולם קפאו על מקומם. אמי, ילידת רוסיה, קפצה עליו בשמחה ואמרה ברוסית: “אלה המצילים שלנו” תחילה עוררה האם את חשדם של הרוסים- מאין ידיעת הרוסית שלה? האם היא מרגלת גרמניה? למרבה המזל היה שם גם קצין יהודי. כאשר הזדהתה כיהודיה אמר לה הקצין את מילת הקוד -“עמכו”, היא השיבה מיד “עמכו” – “עמך”, והשנים התחבקו בהתרגשות. עם הדלקת המשואה נזכור את משפחת בונצ’אק ואת עשרות אלפי חסידי אומות העולם שסיכנו את חייהם להצלת יהודים.

Powered by
כלי נגישות

Powered by - Wemake