השקפות שונות – גורל אחד

ארכיון עונג שבת: מפעל תיעוד ומחתרת היסטורית

ארכיון עונג שבת נוסד בסתיו 1940 על ידי ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. השם המחתרתי נבחר מכיוון שחברי הקבוצה נהגו להיפגש בימי שבת.

הקמת ארכיון עונג שבת לא הייתה מעשה ספונטני, אלא תוצאה של ראייה היסטורית מעמיקה וחזון מוסרי. ד"ר עמנואל רינגלבלום, כהיסטוריון וחוקר החברה היהודית, הבין את משמעות התיעוד ההיסטורי כבר בתחילת הכיבוש הנאצי, עוד לפני שהתבררו ממדי האסון המתקרב.

המניעים להקמת הארכיון נבעו מכמה תובנות מרכזיות:

• הצורך בנרטיב יהודי: רינגלבלום הבין שהנאצים שולטים בכל אמצעי התקשורת והתיעוד הרשמיים, ושבהיעדר תיעוד יהודי עצמאי, סיפור השואה עלול להיכתב רק מנקודת המבט של המקרבנים.
• הבנת הממד ההיסטורי: כאיש אקדמיה, רינגלבלום הכיר בערך ההיסטוריוגרפי של תיעוד בזמן אמת. הוא ראה בארכיון אמצעי להנצחת זיכרון הקהילה היהודית העשירה של ורשה.
• התנגדות תרבותית: הארכיון היווה צורה של התנגדות לא-אלימה לניסיון הנאצי למחוק את התרבות היהודית. עצם האקט של תיעוד היה ביטוי לכך שהיהודים מסרבים להיעלם מדפי ההיסטוריה.
• עדות למשפט ההיסטוריה: רינגלבלום האמין שביום מן הימים יובאו הנאצים למשפט, והחומרים שנאספו בארכיון ישמשו כעדות ליחס האכזרי כלפי היהודים.

מה שהופך את מפעל ארכיון עונג שבת למרשים במיוחד הוא האובייקטיביות שהנחתה את חבריו. למרות הסבל האישי והקשיים היומיומיים, הם שאפו לתעד את המציאות באופן מאוזן ומדויק ככל האפשר. הארכיון כלל לא רק עדויות על זוועות הנאצים, אלא גם תיעוד של מורכבות החיים הפנימיים בגטו – כולל ביקורת על התנהלות היודנראט (מועצת היהודים) והמשטרה היהודית.

"הכל צריך להיות מתועד בלי להשמיט עובדה אחת. וכשיגיע הזמן – והוא יגיע – יקרא וידע העולם מה עשו הרוצחים" עמנואל רינגלבלום

 הארכיון פעל בסודיות מוחלטת כמפעל מחתרתי, וכלל כ-60 חברים מרקעים שונים: היסטוריונים, סופרים, מורים, אנשי רוח ונציגי מפלגות פוליטיות.

אלו תמונות של חלק מחברי המחתרת, ניתן להתרשם מהשוני ביניהם בתחומי העיסוק, השיוך הפוליטי, מגדר ועוד.

מדוע בחר רינגלבלום ליצור מחתרת מגוונת? איזה סיכונים הוא לקח בכך? איך יכול היה הגיוון להשפיע על המשימה שלקח על עצמו

חלק מהארכיון שרד, ומסמכיו מהווים היום אחד ממקורות המידע החשובים ביותר להבנת חיי היהודים בגטו ורשה. בשנת 1999 הכריז ארגון אונסק"ו על מסמכי ארכיון עונג שבת כחלק מ"זיכרון העולם" – אוסף של מסמכים בעלי חשיבות היסטורית עולמית.

משמעות הארכיון כפעולה של תקווה

עצם הקמת הארכיון וההתמדה בעבודתו, גם כאשר התברר שרוב יהודי הגטו נשלחים להשמדה, הייתה מעשה של תקווה ואמונה בעתיד. חברי הארכיון פעלו מתוך אמונה שיום יבוא וההיסטוריה שהם מתעדים תיחשף, תילמד ותשמש עדות וזיכרון.

רחל אוירבך, מחברות הארכיון ששרדה את השואה, תיארה כיצד בזמן שהוטמנו המסמכים, אמר רינגלבלום: "אני מאמין שיום יבוא ואנשים יקראו את דברינו, יבינו את סבלנו, יוקיעו את מעשי הרשע ויכבדו את כוח העמידה שלנו."

החשיבות של ארכיון עונג שבת כפעולה של התנגדות תרבותית מתבטאת היטב בדבריו של היסטוריון השואה ישראל גוטמן

"ארכיון עונג שבת לא היה רק איסוף מסמכים; היה זה אקט של התנגדות רוחנית. ביצירת הארכיון אמרו היהודים: 'אתם יכולים לרצוח את גופנו, אך לא את רוחנו; את ההיסטוריה שלנו נכתוב אנחנו, לא אתם.' זוהי הוכחה לניצחון הרוח האנושית, גם כאשר הגוף מנוצח."

אתגרי החיים בגטו – התמודדות וסולידריות

גטו ורשה, שהוקם בנובמבר 1940, היה הגטו היהודי הגדול ביותר באירופה הכבושה. בשיא גודלו, נדחסו בשטח של כ-3.4 קמ"ר למעלה כ-450,000 יהודים – יותר מ-30% מאוכלוסיית ורשה, בשטח שהיווה פחות מ-2.5% משטח העיר. הצפיפות הקיצונית, יחד עם המדיניות המכוונת של הנאצים ליצור תנאי חיים בלתי אפשריים. בעדויות רבות ניתן למצוא את האתגרים האלה:

רעב

הקצבת המזון הרשמית ליהודים בגטו עמדה על כ-184 קלוריות ליום בלבד (בהשוואה ל-2,500 קלוריות המומלצות לאדם בוגר). המשמעות הייתה תת-תזונה מתמשכת וחמורה.

צפיפות

בממוצע חיו 7-8 אנשים בחדר אחד. משפחות שלמות נאלצו לחלוק דירות קטנות עם משפחות אחרות.

מחלות, מגפות ותמותה

בין אוקטובר 1940 ליולי 1942 (לפני תחילת הגירושים לטרבלינקה), מתו בגטו כ-83,000 יהודים מרעב, ממחלות ומתנאי המחיה.

קריסת התא המשפחתי והסדר החברתי

לצד פירוק מסגרות נורמטיביות של חינוך, רווחה וסדר ציבורי, גם התא המשפחתי חווה היפוך תפקידים כאשר ילדים נאלצו לדאוג לפרנסת משפחתם ומבוגרים התקשו לתפקד בכאוס שנוצר.

צפו בקטע מעדותו של שמחה רותם

כיצד יכולה החברה האזרחית בגטו להתמודד עם תנאי החיים הקשים? כיצד ניתן לבטא ערבות הדדית במציאות זו? מהי התנהגות מופת ומנהיגות לנוכח האתגרים האלו?

לפניכם 4 תמונות המתארות דרכי התמודדות שונות איזו מהם מבטאת דרך התמודדות המבטאת ערכים של ערבות הדדית? נסו לבחור אחת שמתאימה יותר בעיניכם לערכים הרלוונטים לימינו (אין תשובה אחת נכונה אלא רק כיווני מחשבה שונים..)

תנועות הנוער ותפקידן המיוחד בגטו

ורשה, שהייתה מרכז יהודי משגשג לפני המלחמה, התאפיינה בחיי תרבות וחברה עשירים, כאשר תנועות הנוער היו חלק מרכזי בעיצוב זהותם של הצעירים היהודים. התנועות, על גווניהן השונים, שיקפו את המגוון האידיאולוגי והפוליטי של החברה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם.

תנועות ציוניות

השומר הצעיר, גורדוניה, החלוץ, בית"ר ואחרות, שדגלו בשיבה לציון, הכשרה חקלאית והגשמה עצמית. הכשירו את חבריהן לעלייה לארץ ישראל ולחיי עבודה וחלוציות.

תנועות סוציאליסטיות

צוקונפט (הבונד), יוגנט (קומוניסטי), ואחרות, שראו את עתיד היהודים כחלק ממאבק המעמדות ושאפו לשוויון חברתי בפולין עצמה.

תנועות דתיות

צעירי אגודת ישראל, השומר הדתי ועקיבא המסורתית, ששילבו חינוך דתי-יהודי מסורתי עם התמודדות עם אתגרי המודרנה.

אחד המאפיינים הבולטים של תנועות הנוער היה המבנה החינוכי הייחודי שלהן, שהתבסס על עקרונות של חינוך בלתי פורמלי, אוטונומיה, מנהיגות עצמית ויצירת "חברת נעורים" אלטרנטיבית. הפעילות כללה טיולים, מחנות קיץ, ערבי תרבות, עיתונות תנועתית, לימוד עברית ותרבות יהודית, ובתנועות הציוניות – גם הכשרה מעשית לקראת חיים בארץ ישראל.

תנועות הנוער בגטו

עם הקמת גטו ורשה והטלת המגבלות הקשות על האוכלוסייה היהודית, התגלה כוחן הייחודי של תנועות הנוער. הארגונים שפעלו בעיקר בחינוך בלתי פורמלי לפני המלחמה, נדרשו עתה למלא תפקידים קריטיים ומגוונים בהישרדות הפיזית והרוחנית של הקהילה. חברי תנועות הנוער היו מהראשונים שהתארגנו להתמודדות עם האתגרים החדשים, והפכו לעמוד השדרה של מאמצי ההצלה וההתנגדות.

סיוע הומניטרי ורווחה

במציאות של רעב ומחסור, הפכו תנועות הנוער למוקדים של פעילות סיוע:

• מטבחים ציבוריים: חברי תנועות כמו "דרור", "השומר הצעיר" ו"עקיבא" היו פעילים בהקמה וניהול של מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות לילדים ולמבוגרים.
• טיפול בילדים: הקמת "נקודות" – מקומות מפגש עבור ילדים ונוער שהוריהם נאלצו לעבוד או שנותרו יתומים. במקומות אלה קיבלו הילדים ארוחה, עזרה בלימודים, ופעילות חברתית ותרבותית.
• סיוע לפליטים: סיוע לפליטים שהגיעו לגטו מערים וכפרים אחרים, במציאת דיור ומזון.

אחד המאפיינים הבולטים של פעילות תנועות הנוער בגטו היה היכולת להתאים את האידיאולוגיה התנועתית לתנאים החדשים. לדוגמה, התנועות הציוניות, שדגלו בהכשרה חקלאית ועלייה לארץ ישראל, התמקדו עתה בהישרדות מיידית ובשמירה על ערכי כבוד האדם וסולידריות.

"קיבוץ דרור התגורר ברחוב נלבקי 33. הייתי רואה אותם יוצאים לעבודה בשירה, חוזרים בשירה. הם היו מעודדים את האנשים שהסתובבו ברחובות מדוכאים, מיואשים. צורת החיים שלהם הפיחה תקווה ביושבי הגטו." – מתוך עדות שנאספה בארכיון עונג שבת

תפקיד חשוב נוסף שמילאו חברי תנועות הנוער היה בתחום המידע והתיעוד:

• קשרים עם "העולם החיצון": חברי תנועות הנוער, במיוחד צעירות יהודיות שיכלו להתחזות לפולניות בשל מראן ה"ארי", שימשו כ"קשריות" המעבירות מידע, מכתבים וכספים בין הגטו לבין הצד הפולני של העיר.
• עיתונות מחתרתית: הפקת עלונים ועיתונים תנועתיים בתנאי מחתרת, שהביאו לתושבי הגטו מידע אמין ממקורות חוץ ושימשו פלטפורמה לדיון רעיוני.
• שיתוף פעולה עם ארכיון עונג שבת: מספר חברים בתנועות שונות היו בין הפעילים באיסוף חומרים עבור הארכיון, תוך סיכון עצמי.

המעבר להתנגדות מזוינת

עם תחילת הגירושים ההמוניים לטרבלינקה באוגוסט 1942, הגיעו חברי תנועות הנוער להכרה שהפתרון הנאצי הוא השמדה טוטאלית. בשלב זה חל מפנה משמעותי בפעילותם – מסיוע הומניטרי והצלה תרבותית לארגון התנגדות מזוינת. ב-28 ביולי 1942, נציגי תנועות שונות – "השומר הצעיר", "דרור", "עקיבא", "גורדוניה" ו"בונד" – התכנסו והקימו את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל).

חברי תנועות הנוער היוו את הליבה של ההתנגדות המזוינת בגטו, והובילו את המרד שפרץ באפריל 1943. מורדוני ומנהיגים כמו מרדכי אנילביץ' (השומר הצעיר), צביה לובטקין ויצחק צוקרמן (דרור), מאיר ברסלב (גורדוניה) ומארק אדלמן (בונד), היו כולם פעילים בתנועות הנוער לפני המלחמה, ואת ערכי הנחישות, האחריות והמסירות למען הכלל ינקו במסגרות אלה.

צפו בעדות של הלה – נתחו את הדילמה המוסרית שהיא מעלה